בימים אלה עלה על מדפי חנויות הספרים ספרו הראשון של שלמה בורלא, יועץ ארגוני מזכרון יעקב, והוא כבר דוהר אל הספר הבא. "זה יהיה ספר לאנשי עסקים ומנהלים שייקרא 'עוברים לגיר ידני'. רוב חיינו אנחנו פועלים כרובוטים, מריונטות המונחות מהתת מודע, ואני אסביר איך אנחנו יכולים לעבור למצב שליטה, לא טייס אוטומטי אלא טייס אנושי".
"חי בסרט יווני", ספר הביכורים של בורלא, בן 64, נשוי בשנית לטלי, אב לשישה (ארבעה מנישואיו הראשונים ושניים מהנוכחיים) וסבא לשלוש, הוא ספר אוטוביוגרפי ומקצועי כאחד, שכריכתו מעוטרת בהמלצותיהם של ד"ר יניב זייד וד"ר טל בן שחר, מהמובילים בארץ בתחום הפסיכולוגיה החיובית, ושל ליהיא לפיד. לספר מבנה מיוחד: לסירוגין מופיעים בו פרקים אוטוביוגרפיים ולאחריהם פרקים תיאורטיים של מודעות עצמית, שכל אחד מהם עוסק במה שעולה מהפרק הקודם. "בעשור הראשון לחיי גדלתי במושבה הגרמנית בחיפה, בן להורים סלוניקאים", מספר בורלא את הסיפור שמתואר גם בספר, "הייתי אז ילד שמן, דחוי, לא רצוי, עם ביטחון עצמי בשפל המדרגה, ממשפחה הרוסה. נולדתי כתוצאה מיחסים חד פעמיים בין הוריי, ואבי התחתן עם אמי בלחץ של הקהילה הסלוניקאית בחיפה, לחצו עליו שלא ישאיר אותה לפרנס אותי לבד. הוא היה אב מכה, בגד כל הזמן, בקושי היה בבית ואמי הייתה סמרטוט לידו. אפשר להגיד שאת העשור הראשון לחיי אפיינה תחושת כישלון".
הכל השתנה בעשור השני לחייו. "העשור הזה מאופיין בטרנספורמציה. כשהייתי בן עשר, הוריי התגרשו והגעתי כילד חוץ לקיבוץ שריד. הייתי מופרע פנימית וחיצונית, עשיתי דיאטה חריפה, רזיתי, הפכתי לרקדן בולט בריקודי עם ובריקודים סלוניים, ספורטאי מצטיין ומדריך בתנועה. בטרנספורמציה הפסיכולוגית החיובית הזאת תמכה המשפחה המאמצת שקיבלתי בקיבוץ. אם הייתי ממשיך לגור בעיר בשנות העשרה לחיי, הייתי ממשיך במסלול ישיר לעבריינות".
"אויב החברה"
סוג מסוים של עבריינות המשיך להיות מוכר לו מאוד גם בשנים הבאות: גניבות. לא פחות משלושה פרקים מוקדשים בספר למה שבורלא מתאר כקלפטומניה כפייתית שסחב עד סוף שנות ה-20 לחייו. "גנבתי כבר מגיל 4-3. בהתחלה גנבתי מארנקי ההורים, ואחר כך מסופרמרקטים, חנויות, מהשק"ם, ממוסדות שונים. כמעט תמיד גנבתי רק ממוסדות, לא מאנשים פרטיים. במשך שנים לא עבר שבוע בלי שגנבתי משהו. הפכתי לגנב מקצוען, 'אלוף העולם', כפי שאני מכנה זאת בספר. בצבא גרתי לסירוגין בקיבוץ ובבית אמי, והייתה לי מגירה מלאה בחותמות ומסמכים רפואיים לכל פעם שארצה להיעדר מהצבא. אמא של חבר שלי הייתה מטופלת בבית חולים פסיכיאטרי ולא קיבלה אישור לטוס לחו"ל, אז פברקתי לה אישור לטוס כל עוד חברת התעופה תצמיד לה דיילת – וכך היה. כשחברתי נכנסה להריון ולא היה לנו כסף להפלה פרטית, השגתי לה תעודה מזויפת של סטודנטית שאפשרה לה לעבור הפלה בבית חולים. זה היה כרוך בפריצה לילית למשרדי האוניברסיטה ומציאת המסמכים המתאימים".
כך המשיך, בדרכו, להיות "אויב החברה" עד סוף שנות ה-20 לחייו. "הגניבות נתנו לי שני דברים: הראשון, תחושת עוצמה, מצאתי מקום שאני טוב בו, שווה בו, שאני מצליח ולא תופסים אותי. השני – החזרתי לעולם, לאלוהים. כשהייתי קטן חשבתי שאלוהים אופה את כל האנשים 20 דקות עד שהם מוכנים לצאת לעולם, ואותי השאיר בטעות שעתיים בתנור ויצאתי שרוף, הכבשה השחורה. אז החזרתי לו".
השינוי החל ב-1982, בסדנה של לנדמרק אדיוקיישן, מסדנאות המודעות שהגיעו לארץ בשנות ה-80. "ביקשתי מהמנחה את רשות הדיבור ואמרתי לכולם במיקרופון: 'אני גנב, כל חיי'. פירטתי מה אני גונב וביקשתי מהמנחה: 'אל תשאלי אותי מה אני הולך לעשות עם זה עכשיו, כי אני לא מתכוון להפסיק לגנוב. הרווחים גדולים מדי'. היא אמרה 'בסדר, אני מכבדת את בקשתך, אבל מבקשת ממך דבר אחד: כשתחזור הביתה, שאל את עצמך כמה אתה מפסיד בחיים מכך שאתה מסתיר את זה כל הזמן, יש פה אנרגיה מטורפת של החזקה'. כעבור חודש סיפרתי על הסדנה לחבר טוב, ובעודי מדבר קלטתי שמאז אותו יום בסדנה, לא גנבתי. זו הייתה חוויה מכוננת. בסדנה נוספת בארה"ב ב-1986, קיבלתי החלטה להמשיך לא לגנוב ולפצות את כל מי שגנבתי ממנו בעבר כדי שאוכל לישון בשקט. התחלתי להחזיר ספרים ובגדים לחנויות ובמקומות שלא יכולתי להחזיר, השארתי חפץ במקום, או שנתתי צדקה ברחוב. הייתה לי רשימה שמחקתי ממנה: '30 שקלים עבור הדבר הזה, 40 שקלים עבור הדבר ההוא…'. עשיתי תיקון ובסוף שרפתי את מה שנשאר ברשימה".
הרצון לעשות צדק הוביל לדבר נוסף שקרה בסדנאות: חידוש ההתמודדות עם אביו והמטען שהשאיר. "אבא שלי נסע לברית המועצות דאז, מעבר למסך הברזל, ולא ידעתי היכן הוא ומה מעשיו. במהלך הסדנה היה תהליך של הוצאת כעסים, היכיתי על 'חמור', 'הרגתי' אותו והרגשתי שהשתחררתי. סיפרתי למשתתפים שמבחינתי אני רגוע, בין אם אבי חי ובין אם הוא מת. המנחה אמר לי: 'פתחת את האפשרות לפגוש אותו'. חשבתי שאלה שטויות, אבל כשהתקשרתי לאשתי לשעבר וסיפרתי לה, היא אמרה לי שאבי שלח מכתב ושהוא רוצה להיפגש אתי".
צרות בצרורות
באותן שנים עבד בורלא כיועץ חינוכי ובהמשך עשה הסבה להדרכת תיירים. "הייתי טוב בזה, בהעברת ידע והובלת אנשים, ובמושגים של אז הרווחתי יפה, אבל זה הרס את המשפחה. נעדרתי המון מהבית. עזבתי את התחום, ואחרי שליחות של שלוש שנים באיטליה, חזרתי עם משפחתי לארץ, למכבים-רעות, פתחתי מסעדה יוקרתית בתל אביב ואז נפלו עליי צרות בצרורות: המסעדה קרסה ונשארתי עם חובות של כחצי מיליון דולר ובסוף 1998 עברתי תאונת דרכים קשה שהסתיימה בשברים קשים, ניתוחים ופלטינות. אשתי לשעבר הגיעה לבית החולים וביקשה שאעזוב את הבית. העולם התמוטט, הייתי מרוסק פיזית, נפשית וכלכלית. בעקבות שלוש המכות חלה בי התעוררות רוחנית. הסתובבתי עם הצלעות השבורות בבית החולים, עם כאבי תופת, וקראתי בספר 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל: 'הנסיבות לא יחליטו בשבילי מה להרגיש'. לאט לאט חילחלה בי ההרגשה: 'שלמה, אתה לא שווה בזכות הנסיבות החיצוניות אלא בזכות מי שאתה. קום על הרגליים'. התחלתי להתרומם.
"הכרתי את אשתי, טלי זיידמן, שצעירה ממני ב-20 שנה, פסיכולוגית ומנחת קבוצות, נישאנו, עברנו לזכרון יעקב והקמנו חברה לייעוץ ארגוני, Inside Outside. למדתי ייעוץ ארגוני וכתבתי מאמרים שמופיעים באתר וגם בספר. כיום אני יועץ ארגוני, מנחה סדנאות וקבוצות, מרצה, מאמן אישי בעיקר למנהלים ומאמן בין השאר אנשים לדבר לפני קהל. הגושפנקה המקצועית שלי מגיעה מעבודה עם אלפי אנשים שאותם ליוויתי במשך 15 השנים האחרונות".
