fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אלוהים נשאר עם העיניים שלי בעזה"

13 שנים אחרי שנפצע בפיגוע בעזה ואיבד את מאור עיניו, אורן בליצבלאו מוכיח שבשבילו גם השמיים הם לא הגבול. בחודש שעבר הוא חצה את קו הסיום בתחרות איש הברזל בקטגוריית עיוורים בשוודיה, כשהוא שובר שיא עולמי - 10 שעות ו-51 דקות. בחודש הבא הוא יחזור לעיר הולדתו נהריה ויספר את סיפור חייו
שואב כוח מההרצאות. בליצבלאו (צילום פרטי)
שואב כוח מההרצאות. בליצבלאו (צילום פרטי)

 

לרב סרן (מיל') אורן בליצבלאו יש רומן ארוך עם המספר 18 – ח"י בגימטרייה. הוא נולד ב-18 באפריל 1976, נפצע בפיגוע בעת שירותו הצבאי ב-18 בינואר 2005, מספר הטלפון שלו מורכב מהספרות 18, וב-18 באוגוסט 2018 שבר שיא עולמי, כשהיה העיוור הראשון בתחרות איש הברזל שהתקיימה בשוודיה.

בליצבלאו איבד את מאור עיניו במהלך פעילות מבצעית  בפיגוע שביצע מחבל מתאבד במוצב אורחן ברצועת עזה. הוא נפצע באורח אנוש. באותו האירוע נהרג עודד שרון, איש שב"כ. 13 שנים עברו מאז אותו היום ששינה את חייו מקצה לקצה, אך רוחו של בליצבלאו לא נשברה, להיפך. אחרי שיקום של שמונה חודשים, הוא המשיך בשירותו צבאי 10 שנים נוספות בתפקידי מודיעין, כשהספורט הוא חלק בלתי נפרד מהשיקום. כיום הוא ספורטאי פרא-אולימפי, עטור מדליות.

לבליצבלאו היו כל הסיבות להיכנע לייאוש, לתסכול ולפוסט טראומה. "אלוהים ממש לא בתמונה", הוא אומר, "הוא נשאר עם העיניים שלי בעזה. בכל פעם שמתי לעצמי מטרה חדשה, כדי להוכיח לעצמי ולכולם שאני יכול".

הוא בן 42, מתגורר כיום בהרצליה, נשוי לניצן ואבא של ליהי ועמית. הוא נעזר בכלב נחייה בשם מורפיס. את בנותיו לא ראה מעולם. גדל בנהריה, בשביל האלה, פינת רחוב סוקולוב, מטרים ספורים מהים. בן למיקי ואילנה ואח אמצעי בין לימור ורז.  אביו נפטר בשנת 2014, אימו, שמתגוררת בעיר, הייתה בעבר בעלת חנות לסכינים והשחזות. בליצבלאו הוא דור המשך למשפחה ייקית שורשית, ממייסדי העיר.

הראיון עם בליצבלאו מעניין ומורכב, מלא בנתונים, אך לרגע אנו מתפנים לשיח על נהריה. בליצבלאו  נזכר בחוף גלי גליל. אני מספרת לו שמימין נבנה מלון ומשמאל פרויקט מגורים, והוא אומר "וואו". זה החלק הקשה ביותר עבורו כאדם שאיבד את ראייתו. בעוד כחודש הוא יחזור לנהריה, ולראשונה יעלה על הבמה להרצאה על סיפור חייו. הרצאה נוספת מתוכננת ב-21 באוקטובר בכפר שמריהו.

במסע המיטלטל של חייו נקשר בליצבלאו בקשר חברי ומקצועי עם המאמן אור ברגר, 32, גם הוא יליד נהריה. ברגר מאמן את בליצבלאו לתחרויות ואליפויות העולם בפאראטריאתלון בקטגוריית עיוורים כבר ארבע שנים, והשניים גם זכו במדליית כסף באליפות אירופה בתורכיה ב-2013.

בליצבלאו היה מאז ומתמיד ספורטאי מצטיין. "שחיתי בהפועל נהריה למרחקים ארוכים. שחייה הייתה האהבה הראשונה, וזה באמת היה עיקר עיסוקי. אני ספורטאי מגיל 6. אני לא זוכר יום בחיי בלי ספורט. אני מדבר בהרצאות שלי על ספורט ככלי שיקומי ועד כמה הוא חשוב בשיקום שלי. אני לא סתם מזכיר זאת בתחילת ההרצאה, כי צריך גוף בריא ונפש בריאה.  היו לי כל הסיבות לצלול לדיכאון ולרחמים, והספורט הוא הדרך לצאת מהחושך. אני חי בעלטה פיזית, והספורט מכניס לי אור יומיומי. הכי קל להגיד קשה. צריך לעבוד ולהשקיע כדי להיות איש ברזל".

 עם האישה, ניצן (צילום פרטי)
עם האישה, ניצן (צילום פרטי)
אור בליצבלאו (משמאל) עם המאמן אור ברגר בתחרות בלונדון (צילום פרטי)

אכלתי מכות קשות

בתחרות איש הברזל בשוודיה בליצבלאו חצה את קו הסיום לאחר שרכב על אופניים 180 ק"מ, שחה 3.8 ק"מ ורץ 42.2 ק"מ ברצף. למלווה, ארז פלק, אסור היה להקדים את צעדיו של בליצבלאו ולקבוע את הקצב, אחרת ייפסל.

בליצבלאו: "חיפשתי יעד שמתאים להכנה לי ולמלווה שלי, כי הרי אני קשור אליו בכל שלב בתחרות. המטרה הייתה שהוא יהיה בכושר לא פחות ממני, וגם אם הוא תופס יום לא טוב, זה לא ישפיע עליו. הוא צריך להיות מיומן ואחראי, כי חיי בידיו.  בשוודיה היה מסלול שטוח. הקושי הגדול היה בשחייה. אכלתי מכות קשות מהשחיינים, שבעטו בי, ואני עיוור, לא מסוגל להחזיר. התסכול היה גדול כי אני בעצם לא יודע מהיכן נוחתת המכה או איך להימנע ממנה. הגעתי לתחרות אחרי אימונים של שמונה חודשים, אך עם הפסקה גדולה לפני כן. מ-2014 ועד מרס 2017 לא התאמנתי כלל, בשל החמרה במצבי הבריאותי. המטרה שלי הייתה לסיים את התחרות בריא ושלם, להקשיב לגוף ולא לשחק אותה גיבור עולם. השיא העולמי היה 11:03 שעות, וכל הטסטים שביצעתי העידו שאני באותו הממוצע, אבל  ההיפך קרה. סיימתי ב-10 שעות ו-51 דקות וקבעתי שיא חדש".

לאורך כל התחרות, בליצבלאו היה קשור ברגלו השמאלית, באמצעות מיתר גומי, למלווה שלו, פלק. "את מסלול האופניים עשו באופני טנדם, רכיבה אנרגטית של חמש שעות ובסוף ריצה של 14 ק"מ. דיברנו על הכל במהלך התחרות, בעיקר על למה אני עושה את זה ואיך אני מתכנן לחצות את קו הסיום. 24 שעות אחרי, היינו כבר בדיונים  על התחרות הבאה. זה כמו לסמן אתגר ולהתאמן עליו רק מאהבה לספורט, וזה שיש אתגר שמשרת את האהבה זה יוצא מן הכלל. זה לא אתגר כדי לכבוש, זו אהבה כנה לספורט, שמרשתת אותי ביעדים שאני קובע. אני לא כובש ולא מוכיח, זה לא מניע אותי.

"במשך שנים נתתי הרצאה כלובש מדים, סיפור חיי, הורות, פציעה ושיקום, הזוגיות שלי בעיוורון וכעת גם איך אפשר להפוך לאיש ברזל. זו הרצאה לא קלה,  היא חוצבת עמוק איפה שצריך. להגיע הרצות בנהריה זה סוג של סגירת מעגל עבורי. האתגרים לעולם לא נגמרים, התובנה וההפנמה היא שלעולם לא אראה ושהחיים השתנו ומה שעשיתי אתמול לא רלוונטי ומחר חייבים להשתנות. אני נעזר באשתי בהקלדות, הכל יותר מסובך. יד ימיני הוא מורפיס, הכלב, שאיתי כבר שלוש וחצי שנים. לפני כן היה לי כלב בשם לואי. שניהם מבית הספר ל'עיניים הולכות' בקיבוץ סאסא שעושים עבודת קודש.

שואב כוח מההרצאות. בליצבלאו (צילום פרטי)
שואב כוח מההרצאות. בליצבלאו (צילום פרטי)

להקשיב לפוסט טראומה

חלק ניכר מהרצאתו של בליצבלאו מתייחס, איך לא, למעגל החיים. לדבריו, אם אפשר ללמוד לחיות לצד המוגבלות ולא לדלג עליה או להדחיק אותה, אז החיים יותר מלאים. הוא כמה לראות את בנותיו, וגם הזוגיות לצד העיוורון לא פשוטה כלל.

"אני הכי מתגעגע לעצמאות שלי. לראות את ניצן והבנות, לראות מה זה בעצם משפחה", הוא אומר, "אני מתגעגע לרוץ לבד. לשרת את המדינה הייתה משימת חיי,  ידעתי שאני אהיה שם מהרגע שהתגייסתי, הובלתי לשם כשאני בטוח שאגיע לתפקיד של קצין מודיעין באוגדה, אבל אז נפצעתי בדרגת רב סרן. אני זוכר הכל. איבדתי את ההכרה רק בסורוקה ללא כאב, כי האדרנלין היה גבוה. התמונה האחרונה שאני זוכר היא של המחבל. סבלתי מפגיעות הדף קשות. יש תקופות שאני נותן לפוסט טראומה מקום של כבוד. משתדל להקשיב לה ולא להתגרות בה. אין סיבה לייצר פלאשבקים. יצריך לתת מקום לעיוורון,  צריך לתת מקום של כבוד לפציעה. כיום החברה הישראלית יותר פתוחה, אבל אנשים לא מבינים כמה זה קשה וגם עצוב מאוד.

"המשכתי לשרת עוד עשור אחרי הפציעה. קיבלתי בית חם, תומך ואוהב בחיל המודיעין . הם היו צריכים להנגיש הכל, ועשו זאת באהבה. אם לא הייתי חוזר לשרת, הייתי מרגיש שהחמאס ניצח אותי, וזו משוואת הטרור הבסיסית. ההבנה הייתה שאם אני חוזר לשרת, אני ניצחתי. המשכתי עד שהיה מספיק.  הייתה לי תמיכה מאוד גדולה של משרד הביטחון, גם חברתית וכלכלית, נפצעתי בדרגת רב סרן, זה לא שכיח, והצבא אפשר לי להמשיך בקריירה. היום הסיכוי שמישהו ימשיך בשירות אחרי פציעה כזאת הוא אפסי.

"גם אלוהים לא רלוונטי. אלוהים נשאר בעזה עם העיניים שלי. לצערי, אני יודע מה אני מפסיד, כי ראיתי כל חיי. זה מעצים את החוסר ומכאיב עוד יותר. מה שעוזר לי זה לדמיין אנשים שראיתי בחיי, אני עוקב אחרי כל הפיתוחים בעולם בתחום המחקר ואני עוד אראה בחיי, השאלה מתי".

על קו הסיום.   חוצה את קו הסיום בתחרות איש הברזל בשוודיה עם המלווה פלק.  צילום:  finisherpix
על קו הסיום. חוצה את קו הסיום בתחרות איש הברזל בשוודיה עם המלווה פלק. צילום: finisherpix

בדרך לשיא גינס

המאמן של בליצבלאו, אור ברגר, נשוי ואב לשני ילדים, מאמן כיום את נבחרת ישראל בטריאתלון. בעברו היה טריאתלט בנבחרת ישראל ובנבחרת עולם. בגיל 26 פרש מהתחרויות ומאז מתרכז באימון בלבד. המשימה כעת היא טקסס 2019.

בליצבלאו מספר:  "שימי ברגר, אביו של אור, ואבי היו חברי ילדות. כשנפצעתי חיפשתי מלווה למרתון אירופה, ממנו חזרתי סגן אלוף אירופה. רק הפציעה חיברה בינינו וחידשה את הקשר. זו זכות גדולה להתאמן איתו וזה לא פשוט לאמן עיוור. נדרשות סבלנות, הקשבה, מקצועיות, גמישות ותוכנית אימונים. אור ברגר עושה את זה בסבלנות אין קץ. המקצועיות מוכיחה את עצמה בסופו של דבר.  

ברגר: "תחרות איש הברזל מאוד מורכבת ועמוסה, בטח לאדם עיוור. אורן הוא מודל לחיקוי ודמות להערצה. חמש שנים אני מאמן אותו, ובכל יום אני לומד ממנו פרק בקשיחות מנטלית וראש חזק. אורן יודע להתעלות ולהתאים את עצמו למצב הנוכחי, גם כשהים גואה וגם כשהכבישים מפותלים. אורן קבע את התוצאה המהירה לעיוור בעולם ואנו מתכוננים לאיירון-מן טקסס ומנסים לערב את אנשי  גינס לקביעת שיא עולם רשמי".

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות