fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אבא שלי לימד אותי שאפשר לחלום

חודשיים אחרי שאיבדה את אביה יוסי ונותרה יתומה, השחקנית אורנה פיטוסי פותחת פרק חדש בחיים. בפרדס חנה. בתכנון: הקמת קבוצת תיאטרון והעצמה נשית. אבל בעיקר שקט ושלווה. בראיון מיוחד היא מדברת בפתיחות על האובדן, הגעגועים, המצוקה הכלכלית והתוכניות לעתיד
אורנה פיטוסי (צילום: הילה אייזינגר)
אורנה פיטוסי (צילום: הילה אייזינגר)

בתום השבעה על אביה, לפני כחודשיים, נכנסת השחקנית והיוצרת אורנה פיטוסי לרכבו. היא מניעה את הרכב אחרי 22 שנה שלא נהגה כלל, ונוסעת מעכו לתל אביב. באותו רגע היא מבינה שנשארה לבד, יתומה, ללא אב ואם, אלא רק עם זיכרונות ורגשות כבדים.

ריחו של אביה במכונית. כך גם נוכחותו. ברכב מצאה יומן לשנה החדשה, 'ספטמבר 2017' – אביה היה מהאנשים שעוד כותבים באדיקות ביומן את הלו"ז. ברגע הזה הבטיחה לעצמה פיטוסי שחייה ישתנו והיא תכניס ליומן הזה עשייה מלאה במטרות, יעדים ואתגרים. בדיוק כפי שאבא יוסי פיטוסי ציפה ממנה כל חייה.

יוסי פיטוסי היה דמות מכוננת בעכו ובגליל המערבי. מייסד פסטיבל עכו, פעיל חברתי ופועל בכל רגע נתון למען קירוב בין יהודים וערבים ושמירה על הדו קיום. יחד עם חבר הכנסת זוהיר בהלול הקים את עמותת קשת, שחברו בה ערבים ויהודים יחד למען מטרות חברתיות, והקימו את אירועי 'שבתרבות'. פיטוסי התמוטט בביתו לאחר התקף אסטמה קשה מאוד, ואושפז בבית החולים בנהריה במשך מספר ימים כשהוא מחוסר הכרה. לבסוף נקבע מותו.   

עבור אורנה, זוהי תחילתה של שנה עברית חדשה בזמן של התחלות חדשות.  יומיים לאחר תום השבעה היא ארזה את דירתה ויחד עם בנותיה, תמר ושירה, עברה להתגורר בפרדס חנה. אחרי 22 שנים בתל אביב, היא חיפשה אדמה, מקום רגוע ושקט, מקום שבו תוכל ליצור לעצמה ולעביר את המסר שלה דרך עולם המשחק. כמובן שהכל קשור למותו הפתאומי של אביה. הוא תמיד היה שם כדי לתמוך, לחזק ולחבק, ופתאום צריך להסתדר בלעדיו.

אורנה פיטוסי (צילום: הילה אייזינגר)
אורנה פיטוסי (צילום: הילה אייזינגר)

זכרונות מבית אבא

פיטוסי, בת 48, נולדה וגדלה במשפחה תוניסאית מסורתית בעכו. בגיל 11 וחצי התייתמה מאמה. לאחר שירותה הצבאי למדה משחק בבית הספר ניסן נתיב. את החשיפה בקריירה קיבלה כשגילמה את "אתי" בסדרה הפוך. שנים שיחקה בהצגות תיאטרון וסרטים: דשאים סגולים, טרמפיסטים,  בסדרה המכון, טיפול נמרץ, הסרט פיתוי, שבתות וחגים, סרוגים, ראש גדול.

היא השתתפה בסרט הקולנוע "שלום ולהתראות" לצידם של ז'ראר דפרדייה ופאני אדרן. בסרט "אחים" היה לה תפקיד ראשי והיא זכתה בפרס שחקנית הזהב בפסטיבל ביאריץ. בשנים האחרונות פיטוסי מופיעה בסדרות נוער הזוכות לשיא הרייטינג מצד  קהל הצעיר כמו אליפים, חסמבה דור 3, כוכב הצפון. ממש בימים אלה היא מצטלמת לסדרה נוער חדשה.

מטבע הדברים, הדבר הראשון עליו היא מדברת הוא אבא שלה. פיטוסי: "אבא היה הכל בשבילנו. גם אבא וגם אמא. ההסתלקות הפתאומית שלו תפסה אותנו שוב לא מוכנים ואת המוות אפשר להכיל רק בשלב מאוחר יותר. יש שלבים שלמדתי על בשרי כמו הכחשה וכעס. אימי נפטרה כשהייתה בת 41 וגדלנו שלושה ילדים בשבט פיטוסי הגדול בעכו והקיפו אותנו כל בני המשפחה. לעולם אין תחליף לאמא, עבורי היא הייתה המקור הראשוני לכוח. היינו ילדים מאוד עטופים באהבה בעיקר מסבתא שלי, המאמא של השבט. אבי הוא זקן השבט, גם הבן הבכור, ומנהיג ואיש של חזון עבור כל כך הרבה אנשים. הוא הותיר חלל עצום במשפחה ובעיר".

פיטוסי מתקשה לשכוח את השבעה: "הגיעו המוני אנשים, שמעתי פתאום סיפורים לא על אבא שלי, אלא על האיש יוסי. בכל יום הגיעו אנשים מהמגזר הערבי עם תמרים ומים. זה מנהג שלהם בשעת אבלות, הם היו בוכים על לכתו. הבנתי שלא רק אני איבדתי אבא. הוא היה מדביק את כולם בתשוקה שלו, קשר את כל החוטים. מותו היכה בהמון אנשים. אבא היה איש של מעשים ופרויקטים עם אנרגיה לעשייה".

ב-29 ליולי, יום שישי אחר הצהריים, מגיע צוות צילום לעכו. הצוות עוצר בחומוס סעיד ומחפש אנשי שיח לראיון טלוויזיוני על דו קיום. יוסי פיטוסי היה שם,  בפרלמנט הקבוע שלו. הם לא ידעו מי האיש הוורבלי שידע להתנסח ברהיטות ושמחו שסיפק את הסחורה לתקשורת. בשעות הערב הוא חש ברע, התמוטט.  בשעה שהובהל לבי החולים הוקרן חלקו בתוכנית, כשהוא מדבר על עכו ורבדיה השונים בגאווה רבה.

"לאבא הייתה אסטמה קשה. תמיד אמר שקשה לו לנשום. ברבע לעשר בלילה קבלתי טלפון שהוא אושפז ומורדם. כשהגעתי וראיתי אותו הבנתי שהמצב לא טוב. מאז שנפטר למדתי לאהוב ולהכיר אותו מחדש. אני מאוד דומה לו בטמפרמנט ובהתנהגות ובמשך השנים היו לנו המון ויכוחים. גם היום אני שומעת אותו לידי, מה שלא היה בעבר. תמיד אמר לי 'תרשמי לכל דבר שאת עושה בעד ונגד, תתכנני לך פרויקטים, תחשבי מחוץ לקופסא'. אני מבינה שהמוות שלו  אפילו כואב לאנשים יותר ממני. אני התנתקתי מהעיר לפני 22 שנה, התרגלתי לעיר הגדולה, והם האנשים הגדולים שזכו להיות סביבו כל רגע נתון.  אבא שלי לימד אותי שאפשר לחלום. בעיני הוא 'שמעון פרס של עכו' -אפשר לחלוק על המעשים של שניהם, אבל ברור שהם אנשים של אחד לדור".

יוסי פיטוסי (צילום: עיריית עכו)
יוסי פיטוסי (צילום: עיריית עכו)

הפיצוצייה נתנה כוח

החיים כשחקנית במדינת ישראל מעולם לא היו קשים יותר. פיטוסי מלמדת משחק  במשך מספר שנים בבית הספר למשחק של ענת ברזילאי. השנים בתעשייה נתנו לה את הכוח ללמוד איך ללמד, כי לא כל שחקן  יכול ללמד משחק. " זה כמו שאי אפשר ללמד אדם ללכת", היא מפשטת את הרעיון.

אבל גם זה לא הספיק. כמורה למשחק גילתה בעצמה את היכולת להכיל וללמד מישהו אחר, אבל תל אביב חנקה אותה, גם כלכלית. יום אחד החליטה שהיא צריכה כסף, שמה את האגו בצד והלכה לעבוד בפיצוציה בנווה צדק. באותה פיצוציה, במרכז קהילה מהולה בפוזה, היא ממשיכה להבין שהייעוד  האמיתי שלה הוא בהדרכה ולימוד.

"אמא שלי תמיד אמרה 'כולם מחרבנים'. על איזה כבוד אנחנו מדברים? עבדתי בפיצוציה במשך שנה, כי לא הייתה לי פרנסה ואני זורמת עם כל מה שהיקום שולח לי. בדרך כלל שחקנים הם אנשים רוחניים, גם אני, ופתאום הייתי צריכה להתנהל מול אנשים, עם קופה ואשראי. נכנסתי לדמות הזאת כמו במשחק ונהניתי מכל רגע. בחורף הייתי מגיעה עם קפוצ'ון שחור מעל הראש ורואה סרטים. פתאום נאלצתי לשבת להקשיב לאנשים, למה שהם רוצים ומבקשים. ואז נוצרה חמימות, היו נכנסים אנשים ואומרים "מה, עד לכאן הגעת?', זאת לא את השחקנית…?, 'כן זאת אני, עובדת בפיצוציה ויש לי הרבה מה לומר'. יצרתי חוויה,  ואנשים היו חוזרים לקנות, ולשבת לעוד קפה קטן ונוצרה חמולה בשכנות נווה צדק.  שם בפיצוציה הזאת גליתי את מה שאני באמת".

איפה הסלבס בפרדס חנה?

כעת פיטוסי מגיעה לתחנה חדשה נוספת בחייה: פרדס חנה כרכור. היא שמעה על הקהילתיות, ושהמקום הזה אחר, והכי חשוב שזה יהיה המקום שהוא ההיפך הגמור מתל אביב.

פיטוסי חיפשה חלקת אלוהים קטנה משלה. מיד עם התאקלמותה רשמה את בנותיה לבית הספר הדמוקרטי והזמינה את הקהל לשיעורי ניסיון בשיעורי תיאטרון: לילדים ולנשים. הנושא שהכי חשוב הוא העצמה נשית.

"אני דוברת השפה 'הפרדס-חנאית', ולא כל אחד מתאים לפה" מסבירה פיטוסי , "אני מאוהבת בציפורים ובשתילים כאן. אומרים שלפרדס חנה מגיעים הרבה סלבס? איפה הם? מי גר כאן: אברהם טל, מודי בראון, שי אביבי וראפיק. אנחנו לא סלבס, הזמנים השתנו. אנחנו יוצרים ושחקנים, אבל בני אדם קודם כל, שרוצים חינוך טוב לילדים, סביבה נעימה ולא לשלם על דירת 3 חדרים 6000 שקל שכירות בחודש. אני מקווה שפרדס חנה לא תהיה תל אביב 2. בפרדס חנה יש שכנות טובה. אנשים קוראים לתל אביב מדינה, גם עכו בעיני היא מדינה".

אז למה באמת לא לחזור לעכו?

"לעכו לא רציתי לחזור, זה מאחורי. מבחינתי עכו מסמלת את הילדות ואת הנערות. כשאני מגיעה לשם אני אורנה פיטוסי בת ה-16 שיוצאת מתיכון דרסקי וכיף לי להרגיש ככה. עכו קשה לי, אבא שלי אהב אותה מאוד, אבל הלב שלי בחר לגור בפרדס חנה".

איך נולד הרעיון להקים קבוצת תיאטרון בפרדס חנה?

"הרעיון להקים קבוצות תיאטרון עלה עם הגעתי הנה. יש פה אנשים מדהימים שרוצים ללמוד ולהתפתח. ברור לי שאנשים יגיעו לשיעורים הראשונים בגלל סקרנות, או בשביל החיכוך, ואולי כי הם בטוחים שאני אתי מהפוך. ואז הם יגלו משהו אחר, שאני שונה מהטלוויזיה, אתי מהפוך לא קיימת באורנה. נעשה גם סלפי ואני אזכה לפגוש עוד אנשים חדשים. שיעורי תיאטרון נועדו לחזק ולהוציא מעצמנו את כל הנסתר. אומרים תמיד שבשתי דקות הראשון לאודישן קובעים אם השחקן מתאים או לא. אך יש מניעים אחרים שיכולים להפריע. אולי האדם מקרין חולשה, בוטות או קשיחות ויש הזדמנות במשחק לעצב מחדש את החוץ דרך הפנים. אני רוצה לתת לאנשים את הכלים האלה. תיאטרון נשים לעומת זאת זו חוויה עוצמתית. העצמה נשית זה לא קוד מאוס אלא כלי שאלוהים נתן לי. יש לי אינטראקציה עם נשים, הן אחיותיי. נשים חוות אירועים בחיים שהן צריכות עבורם תעצומות נפש אדירות, והכל עניין של גישה. לכן הרוחניות נכנסת כאן בקיימות".

פרויקט נוסף עליו עובדת פיטוסי הוא סדנאות אקשן, לתת כלים להסתכל על החיים באור אחר. הסדנאות נועדו להחזיר לשחקן הראשי בחיים את הכוח. "נשים שחוות התעללות פיזית או מילולית, או חיות עם בעל דומיננטי, לרוב מבטלות את עצמן בקבלת החלטות. זה יכול להיות אפילו בוס שמתעמר. הסדנא מחזירה את הכוחות והמושכות לגיבורה האמיתית. זה לא לבוא ממקום של קורבן אלא ללמוד לשאוב את הכוח הנכון. אני חוויתי דכאון אחרי לידה ולמדתי איזה כוחות היו לי  והצלחתי להציל נשים אחרות ויותר סלחנית לנפש האדם, כי אנחנו משתנים כל הזמן.  אני לא אותה אורנה כמו אחרי המוות של אבי".

פיטוסי מדברת נהדר על הכל, אבל לא על חייה האישיים. היא מגדירה את עצמה "גרושה אך לא מגורשת". פיטוסי מאוד נאמנה למה שנכון עבורה. היא מזדהה מאוד עם המשברים שנשים עוברות בחייהן. "כשבנותיי היו קטנות, הייתי קמה בארבע בבוקר כדי ללמוד טקסטים, מתכננת את היום -מי ישמור על ילדים, מה הם יאכלו – ומגיעה לבית הפוך בערב. עם הבגדים והאיפור מתחילה לנקות ומתיישבת ללמוד טקסטים למחרת כי המונית שוב מגיע לפני שתזרח השמש. כולנו חוות את אותו סדר יום ומשברים, אבל אני גם לא צייצתי".

וכאן פיטוסי מחברת את הסיפור האישי שלה למה שהיא עושה היום: "זה לא הסיפור שלי, אלא של מיליון נשים שצריכות לקבל את הכוח להיות לוחמות. בסדנא אני לא מוכרת את עצמי, אלא משתפת כדי להביא להזדהות. גם על הבמה הקהל מזדהה רק עם שחקן שבוכה באמת. השחקן צריך להביא לקדמת הבמה את המשבר האישי שלו, את הכאב, כדי שאחרים יבכו איתו.  שנים שיחקתי בתיאטרון והפסקתי, כי לא יכולתי להתמודד ערב ערב עם הכאב. לגעת בו, כמו המוות של אימי. אנשים אומרים לי 'מה את עושה סדרות נוער', והם לא מבינים שזה ה-דבר.  היום אני מגלמת את התפקיד של המבוגרת האחראית ומצטלמת לסדרה בשם קדברא שכתבה מיכל הופר-קרן. זו סדרת פנטזיה, וזה עולם בפני עצמו". בערך כמו העולם של פיטוסי.

 

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות