כשיש בלגן בביטחון, וזה מה שקורה עכשיו, הלחץ על הפוליטיקאים גובר לשחרר לצאן מרעיתם אמירות בעלי גוון ציוני. חלק מהאמירות לא עושות שירות טוב לעם היושב בציון. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרת המשפטים איילת שקד מדברת על האפשרות לספח את שטחי C למדינת ישראל, כתגובה ציונית הולמת, היא בעצם עושה שירות רע לכולנו.
קודם כל, אף אחד מאותם 100 אלף תושבי השטח המוגדר בהסכמי אוסלו כשטח C, לא רוצה להסתפח אלינו. זה לא ריאלי כל פעם שיש טרור, להכניס עוד ועוד מאות אלפי פלסטינים לשליטה ישראלית. זה ממש מקצר את הדרך למדינה דו לאומית שסופה ידוע – מדינה ערבית עם מיעוט יהודי. דבר שני, זה מסוכן, כי מילים הן חומר נפץ בזמנים רגישים. תחשבו על אותם אלו שביצעו טרור יהודי והביאו להבערת השטח. הרי הם תופסים את הדברים כהווייתם.
עוד טרור, עוד סיפוח, עוד גאולה לארץ ישראל. הסכנה הגדולה בדברי הרהב, שלא לומר ההבל, של פוליטיקאים מסוימים, זה שהם בכלל לא מתכוונים למשהו ריאלי חוץ מאמירות משחררות לחץ מהפה לחוץ, אבל חלק מצאן מרעיתם תופס את הדברים כדברי אלוהים חיים ומיישם בשטח את מה שהוא חושב כנכון לקיצור בוא הגאולה. בתקופה רעה שכזו, צריכים הפוליטיקאים לשים מחסום לפיהם ויפה שעה אחת קודם. ואם הם לא יכולים, ראש הממשלה צריך לקרוא אותם לסדר, כי באלו הימים, מילים הן כמעט כמו כדורים מנשק, ולפעמים אפילו בעלי אפקט יותר חזק.
האור והדם
מאור אלמקייס מקרית גת היה ילד בן 15 שנדקר למוות בערב חג בעת בילוי בפארק. ילד שירד לשחק עם חבריו. לא עניין לאומי, לא טרור פלסטיני, סתם יהודי שנדקר על ידי יהודי, ועוד מדובר בנערים שטרם גדלו ובשלו. ילדים שצריכים להתעסק בנעורים שלהם, בלימודים, בטיולים, בספורט, באהבות ראשונות, במוזיקה ובעיקר בתכנון עתידם.
לא יודע אם לטרור הלאומי, שפורץ פה מדי פעם יש השפעה על הטרור האזרחי, והאם מותו של אלמקייס הוא מקרי ומנותק ממה שקורה מסביב. קשה לדעת. יש חוקרים שמשוכנעים שהמתח הלאומי על כל השלכותיו חודר גם לתוך החברה האזרחית שלנו ומקצין עמדות.
נדמה לי שהסיפור הוא שוב המשטרה, אותה משטרה שלא באשמתה מטיילת עם שמיכה צרה מדי ברחבי הארץ, מנסה לתת תשובות לבעיות רבות מדי ואיננה מסוגלת לאכוף את חוקי המדינה בפארקים ציבוריים. הסכסוך בין בני הנוער היה ידוע, הסכין שהוחבאה מצאה את דרכה אל האור ואל הדם, וקוצר ידינו כחברה לא יכול לחפות על הפקרתו של ילד אחד בערב חג בפארק ציבורי. במחשבה שנייה, אין היום בישראל חברה אזרחית, אלא חברה בהפוגה בין רצח אחד למשנהו. רצח הכי לא מחויב המציאות.
לבד באצטדיון השנאה
המשחקים בדוחא ובטדי בין בית"ר ירושלים לבני סכנין, הפכו למשהו טעון, מלא שנאה ומתח בין מחנות האוהדים, אמנות שאין לה דבר ועניין עם ספורט וכל תכליתה בידור והנאה.
בימים טרופים אלו, כשהביטחון דורש אלפי שוטרים בירושלים, כדאי ורצוי, בהוראת שעה, לא לאפשר לאוהדי הקבוצה האורחת להגיע למגרש וכך למנוע מתח מיותר ולאפשר חופשה ל-600 שוטרים, שגם ככה עובדים לילות כימים בימי חג ומועד, מסביב לשעון, ואין צורך להטיל עליהם משימות אזרחיות נוספות. במקום אותם 600 שוטרים, הספיקו 100 שהיו חוסמים גישה למגרש ומפנים את האורחים לבתי קפה וטלוויזיה הרחק מהמגרש הטעון בדוחא סכנין.
כדורגל הוא לא מלחמה, ומי שהופך אותו לכזה, צריך לדעת שיש לכך מחיר. אסור להגיע למצב שהתוצאה במגרש לא תעניין אלא התגלגלות העניינים והאם הטרור לכל סוגיו חדר למגרש ומה היו תוצאותיו ההרסניות. גם במקומות אחרים בעולם, הרבה פחות לחוצים ונגועים כמונו, עשו כך משראו שאין לכדורגל החיובי פתרון והאלימות עוטפת אותו וצובעת אותו בצבעים קשים. בית"ר ירושלים ניצחה בסכנין. האירוע עבר איכשהו בשלום, אבל הכתובת נמצאת בגדול בין כותלי האצטדיון.
