עדיף לנו לבד

בשנות ה-50 טבעה אוניית נוסעים בים הקריבי. עשרות אנשים שחו במים וביקשו נואשות לעלות על סירת הצלה עמוסה למכביר. הקצין שהיה בסירה לא איפשר להם לעלות ואף קצץ את אצבעות המטפסים בגרזן. הסיבה הייתה שאם יעלו יותר מ-50 איש לסירה, היא תאבד יציבות ותתהפך, והוא קיבל החלטה קשה מנשוא. בהמשך הוא הורשע בבית משפט למרות שהציל חמישה בני אדם.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות הדילמה בעניין הפליטים הסורים. האם לקלוט אותם בארץ, או לא. אני אומר באופן גורף וחד משמעי שאין ואסור להכניסם לישראל. ניתן לעזור להם בטיפול רפואי, במזון, במים, אך לא לאפשר כניסה מהטעם הפשוט – המדינה הקטנה הזאת, תפקידה האחד והיחיד הוא לקלוט יהודים במצוקה בעבר, בהווה ובעתיד.

אני יודע שזה נשמע גזעני, אבל מדינות ערב ואירופה צריכות להיות הקולטות ולא ישראל, גם בגלל הדמוגרפיה, גם בגלל הסיכון הביטחוני וגם בגלל שאנחנו גרועים בלקלוט בני אדם, והסיפור עלול להתהפך עלינו. לא קלטנו את אנשי צד"ל כראוי, לא קלטנו את אחינו היהודים פליטי הפינוי מחבל עזה ועד היום חלקם בצרות. אז מוטב לנו שלא נתייפף ולא נאפשר לעצמנו להיכנס לעוד בור שממנו לא נדע אחר כך לצאת.

ובינתיים, עד בוא השלום, או המשיח, מוטב שנישאר "עם לבדד ישכון" ונעטוף את עצמנו בחגורה של גדרות עד יעבור זעם.

זווית אחרת

השאלה המסקרנת, האם בסופו של דבר ימונה גל הירש למפכ"ל, מעלה שאלות קיומיות על דרכו ודרכיו של האדם.

הירש נדפק אישית במלחמת לבנון השנייה. חלק באשמתו וחלק מסיבות אחרות, ומצא לעצמו עיסוק שקט ומכניס הרחק מאור הזרקורים. נשאלת השאלה – מה בוער בעצמות הבן אדם לעזוב את מפעל חייו וללכת לשרת בתפקיד קשה שהוא לא שאף אליו מלכתחילה, תפקיד בוגדני בעולם פוליטי שגם בו יש הרבה מוקשים ונחשים? זה האגו, זו הגאווה הפגועה, הרצון להכרה, האמונה ביכולת השיקום, הצורך בהערכה של הסביבה והחברים… כנראה זה הכל ביחד.

מצבו של הירש מזכיר לי את הסרט הנפלא "המועמד" עם רוברט רדפורד. אדם שרץ לתפקיד פוליטי, וכשהוא מנצח, הוא בכלל לא יודע מה לעשות עם הניצחון הזה ואיך מתחילים לעבוד בבוקר שלמחרת. אני מאחל להירש שמסיבות טכניות בלבד, בסופו של דבר הוא לא ימונה למנכ"ל. אם יתמנה הוא ילמד על בשרו שמי שאוכל אותה פעם אחת, בדרך כלל אוכל אותה גם פעם שנייה. המסע למפכ"לות היה טיהור אמיתי בשבילו. גם טיהור שמו וגם טיהור רוחני. לגבי התפקיד – זה כבר סיפור אחר. פרופסור לייבוביץ אמר פעם שכששלושה אנשים נפגשים, כל אחד רואה את העולם באופן שונה. את העולם אי אפשר לשנות, את זווית הראייה האישית – אפשר גם אפשר.