מאת סיגלית הופרט-שגב
"מי האיש, החפץ חיים, אוהב ימים, לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך, מדבר מרמה. סור מרע, ועשה טוב. בקש שלום ורדפהו" (תהילים ל"ד)
רציתי לכתוב בזמן האחרון, אבל זה בכלל לא בזמן האחרון, כבר זמן רב מאוד שיש לי תחושה שהספורט הלאומי הוא לרכל. אף אחד לא עסוק בענייניו. יכול להיות פשוט, שהעניינים של כל אחד מאיתנו הם כאלה משעממים שאנחנו מנסים להתעניין בעוד דברים. גם כמה כבר אפשר לדבר על עצמנו, הרי בשביל זה יש לנו את הפסיכולוגית בתעריף שעתי של 330 שקלים ל~45 דקות.
יכול להיות שכמו תמיד אנחנו מדמיינים לעצמנו שהדשא של השכן ירוק יותר, מעניין יותר, ומהדשא שלו אפשר גם לראות את כל הדברים המעניינים שקורים לו בבית ועליהם הוא מעדיף דווקא לא לספר לנו. יכול להיות שהוא החליט דווקא לשתף מישהו שהוא סומך עליו. זה תמיד נגמר בזה שכל העיר שוחה לו בביצה הפרטית וכולם יודעים גם כמה עלה לו לבנות אותה, כמה נשאר לו בבנק ומה מספר החשבון שלו. יכול גם להיות שכדי להרגיש שאנחנו נורמליים, שאנחנו לא היחידים שמתמודדים עם חיים משעממים שחשבנו שיש רק לסבא וסבתא שלנו, היחידים שמתמודדים עם משברים בנישואים, בעיות בריאות או אתגרים עם הילדים, אנחנו חייבים לגלות מה כולם עוברים ואיך הם עוברים את זה. כי אם כולם עוברים את זה, הרי שאני נורמלי.
ומדוע השבוע, מכל השבועות, שמתי לב לזה בכלל? כי השבוע נתקלתי בפסוק היפה הזה מתהילים ל"ד. השבוע, בניגוד לשאר הפעמים שרפרפתי על הפסוק, פתאום קלטתי אותו, ירדתי לסוף דעתו והוא, בתמורה, ריגש אותי. הפסוק הזה בעצם אומר לכולנו, הלו, חבורת משועממים, יאללה תתעסקו בעניינים שלכם, תפסיקו לרכל על אנשים אחרים, החיים שלהם לא שונים משלכם, תתרכזו בעצמכם או לחילופין תתרכזו בדברים טובים, דברו על דברים טובים, התרחקו מהרוע, או אז, יש סיכוי שיהיו לכם חיים טובים ומאושרים. בטוח האנרגיות ישתנו וזה כבר שינוי לטובה.
