כל בוקר סבתא שלי היתה מלבישה את אבא שלי לגן. כל בוקר היתה מלבישה לו חולצה קטנה, נועלת לו נעליים קטנות ומספרת לו. מספרת לו את הסיפור על הנאצים. הנאצים האלה שהרגו את אבא ואמא שלה ושתי אחיותיה הקטנות. כשחזר מהגן היתה מגישה לו את ארוחת הצהריים, ארוחה שהיתה מבשלת כמו מתוך חלום, עם המון כוונה ועם המון רצינות כי יגיד לכם כל מי שהיה פעם רעב, רעב באמת, אין דבר יותר חשוב מאוכל. אין! אוכל הוא החיים עצמם.
תוך כדי היתה מספרת לו כמה היא היתה רעבה בגטו ואיך לא היה לה מה לתת לאחים שלו לאכול. איך היתה לועסת עבור התינוק שלה חתיכת לחם יבש שמצאה והיתה מאכילה אותו. אבא שלי היה חייב לגמור הכל מהצלחת. הכל! להשאיר משהו היה חוצפה שלא תעלה על הדעת, זלזול במזלו הטוב, שהרי נולד אחרי המלחמה. וכך, גם אם לא היה רעב ידע שהוא חייב, שאין ברירה אחרת, שככה זה אצלם. לפני השינה היא היתה מספרת לו על המחבוא בעליית הגג של בית הכנסת ואיך היו צריכים להיות שם בשקט כדי שהנאצים לא יגלו. הנאצים האלה שלקחו לה את המשפחה. ככה היתה מספרת לו כל יום, כל יום! שנים!
מה קורה לילד כזה שגדל ככה? מה קורה לילד שאלה הם סיפורי הילדות שלו? הוא בעיקר הופך להיות ילד מודאג והוא גדל להיות גבר מודאג, אבל בעיקר הוא הופך להיות אבא מודאג. מודאג מאוד.
הוא הבין שאנחנו שבעים, לא היה לא לב להכריח אותנו לאכול אבל הוא לא היה מסוגל לראות שזורקים אוכל. הסיפורים האלה הפכו להיות חלק ממנו, חלק ממי שהוא, עד שלפעמים ניתן היה לחשוב שהוא ניצול שואה בעצמו ולא רק בן של… הוא היה מוכן לאכול כל מה שהשארנו כאילו אמא שלו עדיין עומדת מעליו ומתבוננת בו. מתבוננת בו אוכל ודומעת עם כל ביס שיורד לקיבתו המלאה. עד היום הוא מביט באימה בשאריות האוכל שנזרקות לפח. הוא כבר לא מסוגל לאכול. הילד הזה שאכל הכל חולה בסכרת וכמעט ולא יכול לאכול כלום. טוב שסבתא כבר לא איתנו לראות את הילד שלה רעב.
