fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

חגים זה לא תמיד פיקניק

במשפחות מתפקדות, בהן בדרך כלל יש מישהו שלוקח פיקוד על העניינים, הכל נפלא. אבל יש משפחות שכל חג אצלן הוא מצע לא מבוקר של מתיחות, ריבים ומאבקים, ובכלל, מבחינתם, החגים מיותרים עד מאוד
מאמינה, זה בטוח. סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)
מאמינה, זה בטוח. סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)
סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)

במשפחה שלי, החגים היו תמיד מקור להתרוממות רוח. התפריט מתוכנן חודש לפני, קניית המזון, המתנות, הפרחים והחולצות הלבנות נעשים תוך דילוגים עליזים ברחבי הקניון ובכלל אין ויכוח איפה עושים את החג. פעם פה ופעם שם, ועכשיו עם הסטטוס החדש אפילו זו כבר לא שאלה רלוונטית. כל החגים מביאים עלינו התרגשות ושמחה גדולה. כולם, תמיד, פרט לפעם אחת. פעם אחת שהשאירה עלי את חותמה יותר מכל חג שהכרתי והיא זו שמכתיבה את כל החגים שבאו אחריה. רגע מכונן קוראים לזה.

סבא שלי, אבי אמי, שהתברך בשבעה בנים ובת, נכדים ונינים לרוב, מעולם לא היה מודאג מה יהיה בערב החג. הוא ידע שגם אם חלק מבניו ילכו למשפחות נשותיהם וגם אם חלק יעשו חצי חצי ויגיעו מאוחר, תמיד יהיו רבים עד מאוד סביב שולחנו בערב החג. לקראת כל חג היה סבי נרגש עד מאוד ומכין, כמעט לבדו, את כל מה שנדרש. הוא היה קונה את כל מה שלא הרשה לעצמו כל השנה, מבשל את כל מטעמי החג המסורתיים, אופה עוגיות בסיר פלא, פורס את המפה הלבנה, עורך את השולחן הארוך ארוך, שאף פעם לא הספיק להכיל את כולם, לובש את החולצה הלבנה, מוזג את היין ומחכה להם שינהרו אליו, ילדיו, נכדיו וניניו.

באותו החג, ערב ראש השנה, החליטו הורי, שהשנה ניסע לערוך את החג בבית סבי האחר, עם המשפחה מצד אבא. כך כנראה החליטו גם שאר הדודים. כשחזרנו, לא מאוחר מדי, נכנסנו קודם כל לבית סבא וסבתא כדי לפגוש את כולם ולאחל חג שמח. בבית היה חושך. סבא וסבתא ישבו על הספה בסלון ומולם שולחן החג היפה כולו מנופץ לרסיסים וזרוק על הרצפה. כל האוכל מעורבב עם המון הזכוכיות המנופצות וביניהם גם ליבו של סבא שישב וחיכה ואף אחד לא בא.

 

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות