fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

זיכרון ילדות מימי החורף הגשומים

אמא שלי לא היתה שולחת אותנו לבית הספר בימים גשומים וסוערים. היינו נשארים בפיג'מה מתחת לפוך. האימהות של היום לא יכולות לעשות את זה. הן לא יכולות להוציא את האף מהמשרד. אמרתי לבעלי השבוע שאני לא מתכוונת לשלוח את הילדים לבית הספר. למה? הוא שאל. כי קר, עניתי. אז מה אם קר? ואם היינו גרים בקנדה?
(צילום אילוסטרציה: פנתרמדיה)

בלילות סוערים וגשומים במיוחד, בעודי מתכרבלת בשמיכת הפוך שציורי מכוניות צבעוניות מעטרים אותה וקול הרעמים והרוח השורקת ממלאים את החדר שלי, בלילות המופלאים האלה ידעתי תמיד, שאמא שלי לא תעיר אותי ללכת לבית הספר. העניין הזה של לצאת מהבית מוקדם בבוקר קר, סוער וגשום כדי ללכת לעוד יום בבית הספר נראה לה מיותר עד אימה והיא היתה מוותרת לנו עליו. לנו ולעצמה.

סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)

בימים האלה, היינו נשארים מתחת לפוך, פשוט עוברים איתו ישר מהמיטה לסלון, צופים בטלוויזיה, שותים תה עם חלב וטובלים בו ביסקוויטים מסוג פתי בר. זה הזיכרון האולטימטיבי שלי מימי חורף גשומים. תמיד כשיורד גשם אני רואה את התמונה הזאת.

האימהות של פעם יכלו לעשות את זה, האימהות של היום לא יכולות להוציא את האף מהמשרד ובטוח לא להפסיד יום עבודה סתם כדי להיות עם הילדים בבית. עד היום זה נראה לי מוזר, מאוד מוזר, לקום בבקרים קרים ולצאת לעבודה, פשוט היום אין לי את אמא שלי שתיתן לי פתק למורה בכתב הגדול והעגול והבוטח שלה.

השבוע הסערה נראתה רצינית, הקור נראה מלא כוונה והגשם רטוב ומרטיב. אמרתי לבעלי שמחר אני לא מתכוונת לשלוח את הילדים לבית הספר. למה? הוא שאל. כי קר, עניתי. אז מה אם קר? ואם היינו גרים בקנדה? קנדה בוודאי היתה לועגת לסערה הסערתית שעברה עלינו השבוע. אם היינו גרים בקנדה לא היינו קוראים למה שעבר עלינו השבוע "סערה". אצלם זה היה סתם עוד איזה יום שגרתי. מזעזע אותי אפילו לחשוב על זה שיש אנשים שמזג אוויר כזה נחשב אצלם מזג אוויר שגרתי, כלומר טוב. מבחינתי, לא יכול להיות מזג אוויר טוב בפחות מ-20 מעלות צלזיוס ולא היה ספק שביום למחרת לא יהיה משהו שאפילו קרוב לזה.

(צילום אילוסטרציה: פנתרמדיה)

מבעד לחלון נראה הים שוצף וגועש וההבטחה שהרוחות יגיעו ל-120 קמ"ש נראתה לגמרי סבירה. אני רק חשבתי על הקטנטנים שלי, שבקושי שוקלים הרי. כל הלילה שמעתי את הרעמים ואת הרוח שורקת דרך החלון הגדול בסלון וחשבתי עליהם מתעופפים כמו שני עלים קטנים שניתקו מהעץ בדרך לבית הספר. קמתי מוקדם בבוקר, התלבשתי טוב-טוב, כמו בקנדה, עם כובע וצעיף ומעיל ויצאתי לסופר לקנות ביסקוויטים. פתי בר כמובן, כי יש לי המון כבוד למסורת. כשהילדים התעוררו העברתי אותם עם הפוך לסלון, הדלקתי את הטלוויזיה והלכתי להכין להם תה עם חלב.

סיגלית הופרט-שגב כותבת את הטור "סיגליות לשבת" בעיתון צפון -1 

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות