מעולם לא היה בארץ פוליטיקאי כה שנוא כמו יוסי שריד ז"ל שדיבר אמת פוליטית והוכיח בשער את יריביו. שריד תקף את גולדה על הקיבעון המדיני שלה וטען בפניה שפניו של סאדאת, נשיא מצרים, לשלום, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. הוא התנגד נמרצות למלחמת לבנון וטען בתוקף שצה"ל יסתבך בהתעכבות שלא לצורך במדינה ריבונית. אמר וצדק. הוא דיבר על שתי מדינות לשני עמים, דיבורים שנחשבו למליצה בזמנו והיום הם בלב הקונצנזוס.
פעם, בזמן שישראל הייתה שקועה בבוץ בלבנון, נסעתי לכנסת לראיין אותו. זה היה מאוחר בערב, אבל למרות שהיה עייף מיום עבודה עמוס ולמרות שידע שאני מייצג מקומון בצפון ולא עיתון ארצי, נאות בחפץ לב להתראיין, ודיבר מתוך כאב אישי ועצבות, על הבוץ הלבנוני שלתוכו נקלענו. בזאת הייתה גדולתו הציבורית, היכולת להעניק תשומת לב לכל מי שנמצא בפריפריה וחי רחוק מתל אביב וירושלים.
שריד היה גם איש מעשה. במשך שנתיים עשה שליחות אישית בקרית שמונה, הרגיש שהוא זקוק להתחבר לאנשים הפשוטים, והם כנראה זקוקים לו. הוא עסק בהוראה, בצורכי הקהילה, והוכיח דוגמה אישית, שנדירה מאוד במחוזותינו באלו הימים.
על שריד ניתן לומר שהסתלק האיש, אבל נשאר הרעיון ונשארה האמונה בצדקת הדרך, וגם אם תתבושש, סופה של האמת, אודות הדו קיום האפשרי, לנצח ולהתממש. אם נחשוב בהיגיון, נראה שמה ששריד הבין מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הבינו במאוחר גם רוב ראשי ממשלות ישראל .
