אין סמל מובהק יותר לסיומו של יום הזיכרון מאשר הרמת הדגל למלוא גובה התורן. ברגע הזה, קלישאת הלב המתרחב עובדת. ברגע אחד הדמעות, שעוד זולגות, מתייבשות ותחושת גאווה ושמחה וששון ממלאת אותי. אך המעבר הזה, שלכולנו בא כל כך טבעי, לא עובר חלק לכולם. תמיד ברגע הזה אני חושבת על ההורים שעוד היום ביקרו את הבן בבית הקברות ועכשיו הם כבר צריכים לשמוח. יכול להיות שהם אפילו רוצים אבל צריכים קצת יותר זמן. עם זאת, לדעתי, אין הקשר מכובד יותר לימים האלה מאשר סמיכותם זה לזה.
מאז ילדותי, עוד הרבה לפני שעסקתי במיני הפקות במסגרת תפקידי, משהו משך אותי לטקס הזה בהר הרצל. אני יודעת שלא רבים צופים בו, הוא שמור בדרך כלל לקבוצת האנשים הזאת שכבר לא שואלים אותה לגילה המדויק מפאת הנימוס, ובכל זאת אני שם, ואולי זה פשוט כבר המקום שלי, קבוצת הגיל שלי. בכל מקרה, הטקס שובה אותי שנה אחר שנה כי הוא בעיקר מסמל עבורי את כל הטוב שיש פה בארץ הזאת, שהיא לא תמיד קלה לאף אחד מאיתנו.
כשמדליקי המשואות, אחי גיבורי התהילה, עולים לצלילי "אנו נושאים לפידים" אני מתרגשת לפחות כמוהם. הישגיהם הופכים באחת להיות הישגי והרקמה האנושית החיה שבנו מתעוררת מתרדמת החורף שלה והופכת אותנו שוב לעם אחד ולב אחד. אני יודעת, הקלישאות זורמות פה בקצב, ניסיתי להפחית, לדלל, אבל בסוף הבנתי שכשכותבים על דברים כאלה, שהם הבסיס שלנו, שמרגשים אותנו באמת, פשוט אין מנוס.
דבר נוסף שמרגש אותי בטקס הוא תרגילי הסדר של חוליות הדגלנים. אם מעטים צופים במדליקי המשואות, בחלק הזה צופים עוד פחות. אותי זה דווקא מעניין לראות אילו צורות חדשות יצור השנה אלוף משנה דוד רוקני, כמה עוד אפשר להיות יצירתי, בכל זאת הבן אדם כבר בן 82 ועדיין עושה מילואים. אני גם רואה בזה הזדמנות לספר לילדי על תפקידים נוספים שיש לחיילים בצבא חוץ מלהילחם, הם תמיד מופתעים וזה תמיד מצחיק.
כבר שנים שבני משפחתי צוחקים על הכמיהה שלי לצפות בטקס, הם מצידם מעדיפים לצאת מוקדם לתפוס מקום בקדמת הבמה כדי לראות את ריטה או משה פרץ, ובכל זאת, השנה הצלחתי לשכנע את אחותי לצפות בטקס איתי, אמנם נאלצתי לקשור אותה לכסא אבל בסיומו אפילו היא הופתעה מאיך שהתרגשה ונהנתה. בשנה הבאה היא צופה בטוח, בלי הקשרים, חוץ מזה היא אוטוטו בגיל.
