fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

הוי כנרת שלי

אחרי שיצאנו מהאוטו בפעם השלישית הבן שלי קצת התבכיין שהציידנית ממש כבדה. הנחמה היא שעוד רגע תכנס למקום ממוזג ותחזור לנשום. לא פה. סיגלית הופרט שגב עם רשמים מסופ"ש בטבריה
הכנרת | צילום: פנתרמדיה
הכנרת | צילום: פנתרמדיה

אחרי שיצאנו מהאוטו בפעם השלישית הבן שלי קצת התבכיין שהצידנית ממש כבדה אבל זה היה כלום לעומת הכיסאות, הגלשן, השמשייה ושלושת התיקים האחרים שהוא סחב על הגב. לפעמים כשהולכים עם משהו כבד ביד ביום חם במיוחד, הנחמה היא שעוד רגע תכנס למקום ממוזג ותחזור לנשום. לא פה. בכנרת לא נושמים נקודה. לא צריך להגזים, יש מים זה מספיק, מתערבת אתכם שחלק לא מבוטל מהמים האלה הוא פשוט זיעה. ניסינו להתמקם על ערמה של אבנים קטנות וחלקות, שפעם היו מתחת למים ולמרות העונה הגשומה עדיין לא זכו. הכיסאות התנדנדו קצת אבל לא מספיק כדי להזיז אותנו מהמקום שתפסנו בדם יזע ודמעות. הכנרת כמו הכנרת היתה מפוצצת עד אפס מקום, כך שאם מצאת מקום לעמוד ועל אחת כמה וכמה לשבת, אין מצב לזוז.

כנרת
צילום: פנתרמדיה

לא היה לנו שולחן אבל לקבוצת התיירים שהיו לשמאלנו היו מספר שולחנות ולא כולם בשימוש מיידי. הם לא כל כך הבינו מה אנחנו רוצים אבל כשהתחלנו להרים את אחד השולחנות שלהם ולהעביר אותו לכיווננו אני חושבת שהתחיל להיות להם איזשהו מושג. פרסנו מפה פרחונית ויפה והתחלנו להוציא משתי ציידניות גדולות את ארוחת הבוקר הצנועה שהבאנו לגודזילות בטרם יכנסו למים. משהו בקטנה כדי להרגיע את הרעב של הנסיעה, בכל זאת עברה שעה מאז יצאנו לדרך. היו שם ג'חנונים, ביצים קשות, גבינות, סלטים מכל סוג וצבע, חלה שאך זה עתה יצאה מהתנור ופנקייקים עם נוטלה נמסה ומטפטפת.

אחרי שעתיים, כשהם עוד ישבו ואכלו, הסברנו להם שיש גם ארוחת צהריים. זה הזיז אותם 2 מטר קדימה בכיוון האגם הרטוב. לקחנו את הכיסאות, נכנסנו לתוך המים והתיישבנו בעיקר כדי לשמוע טוב יותר את הבקשות של הילדים שטירטרו לנו את הצורה וגם כדי שיהיו קרובים לפירות. אחרי שעה של "אמא תביאי לי" ו"אמא תקחי" הילדים התחילו להראות סימני רגיעה וחדי העין היו אפילו מבחינים שהם נהנים, או אז הכנרת החליטה להסתער עלינו בגלים שלא היו מביישים את הוואי ביום סוער. זה היה רמז ברור שהגיע זמן ארוחת הצהריים.

יכולנו להאכיל את כל החוף אבל כל השאר היו מסודרים לא פחות מאיתנו ומי שאומר שפעילות ימית גורמת לרעב, לא ידע מה הוא אומר כי רעב כזה הוא בטוח לא ראה מאז הרעב בקמבודיה. היו שם עופות צלויים עם תפוחי אדמה נימוחים, שניצלים ואורז מבושם, מטבוחה חרפרפה וקובה ברוטב נענע. פחדנו לרגע שהאוכל יגמר ויאכלו גם אותנו. חזרנו עייפים, שלא לומר מותשים, שלא לומר עם גב תפוס אבל עם שיר קטן בלב: הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות