בימים האחרונים נראה כאילו התחרפנו לגמרי. זה כמו זיהום אוויר שמשתלט עליך, חודר לכל מקום ואי אפשר להימלט ממנו, לא משנה כמה רחוק אתה בורח. אני בטוחה שאם נבדוק את הנושא נגלה שאנחנו העם הכי קוטר עלי אדמות. אי אפשר להדליק את הרדיו וגם לא את הטלוויזיה בלי שיקטרו לך במוח. המצב באמת
לא מזהיר אבל ככה פשוט אי אפשר להמשיך. כולם מקטרים, כל הזמן, על המצב במדינה. מקטרים על מצב הכלכלה, על גובה המיסים, על אחוזי הזכאות לתעודת בגרות, מחירי הדיור, השחיתות בכל מקום, איכות נבחרי הכנסת, גובה משכורות המינימום והמקסימום, מקטרים על כל דבר ועניין וכמה שיותר. מקטרים במפגשי חברים, בעבודה, בפייסבוק, בווטסאפ, ואז יום הבחירות מגיע והם אצים רצים לנצל את יום החופש ולנסוע כמה שיותר רחוק, לאיזו להופעה בברלין פלוס מסעדה טובה.
מאז 1999, אז עמד שיעור ההשתתפות בבחירות על כ-80 אחוז, ישראל מצויה במשבר בכל הנוגע להשתתפות בבחירות לכנסת. החל מהבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001 ולאחריהן הבחירות לכנסת ב-2003 ירד שיעור ההשתתפות לטווח של 60- 70 אחוז. בבחירות לכנסת ב-2013 היה שיעור ההשתתפות 67.7 אחוז.
נראה כי רבים מהיישובים שבהם היו שיעורי ההשתתפות נמוכים מהשיעור הארצי שייכים לאזור הפריפריה, בהם נעים האחוזים בין 43 ל-59 אחוז. לעומתם, ליישובים שבהם היו שיעורי ההשתתפות הגבוהים ביותר בבחירות ב-2013 היו שני מאפיינים עיקריים: צביון דתי-חרדי, בהם היה שיעור ההשתתפות בין 83 ל-94 אחוז או מעמד חברתי-כלכלי גבוה של האוכלוסייה- סביב 79 אחוז.
אני חושבת שמי שלא מצביע, אין לו זכות לקטר. אם לא טרחת לחשוב על אלטרנטיבה, אם לא בדקת מה טוב יותר בשבילך, האמנת ונתת צ'אנס, אם לא הזזת את עצמך וחשבת שתי דקות לא רק על עצמך אלא גם על המדינה בה אתה חי, כפי שאתה עושה כל השנה רק לא ביום הבחירות, אין לך שום זכות לקטר. אם נמשיך להתעלם, נמשיך לחיות בלה לה לנד, שום דבר לא ישתנה בלעדינו. בידינו הכוח לגרום לשינוי. המדינה תקועה ורק אנחנו יכולים להוציא אותה מהבוץ ובשביל זה אנחנו אפילו לא צריכים למשוך בחבל או לסחוב אותה על הגב, רק ללכת להצביע, או כמו שאנחנו אומרים בכל הזדמנות לילדים שלנו: לתת למדינה הזאת סיכוי לממש את הפוטנציאל.
