בקיבוץ עברון שוכן לו בית של משפחה מקומית שהוא הרבה יותר מעוד סתם בית. בצידו של המבנה אפשר למצוא פינת אירוח יפהפייה, במרכזה מונח לחם חם, טרי וטעים שרק יצא מהתנור, מגש עם פולי קפה ובצידו האחר אוהל ממנו בוקעת מוזיקה אתיופית אותנטית ועל קירותיו תמונות, בדים וחפצים מהמסורת האתיופית. במורד המדרגות נמצא עוד חדר גדול ויפה. המקום הקסום הזה, שנקרא מברהטיי, ("האור שלי") ושייך ליוניי ועוזי סקיבה, חברי הקיבוץ.
יוניי, בת 45, ולזוג ארבעה ילדים. היא עלתה לארץ בגיל 8 עם משפחתה. את דרכה לישראל עשתה ברגל דרך סודן. פניה היפות והנעימות מקבלות את פניי, ואנחנו יושבות לדבר על המקום, עליה ועל האירועים האחרונים. היא גדלה באשקלון. "המשפחה הגיעה לאשקלון. היה לי כיף לגדול שם", היא מספרת, "העובדה שאני עולה חדשה מאתיופיה לא הייתה אישו רציני וגם אם מדי פעם נתנו לי להרגיש שונה, אני עדיין הרגשתי מלכה. כי ככה גידלו אותי בבית, נתנו לי את העוצמות להבין שאני מלכת העולם ושאף אחד לא יותר טוב ממני, וזה משהו שהולך איתי עד היום ויילך איתי עד יומי האחרון".
– מדברים בימים האחרונים, עקב ההפגנות, על תקרת זכוכית ששברו כל מיני נשים ואנשים מהעדה האתיופית. האם את מרגישה כך גם?
"היו פעמים שלאנשים היה קשה לקבל את זה שאני בפרונט. היו אומרים לי 'גדלת, אה?' והבנתי שזה ביטוי שלילי, שבעצם אומר לי 'אולי התקדמת, אבל לא תגיעי לדרגה שלנו'. הראיתי להרבה אחרים שאני הרבה יותר מ'גדלתי'. אבל זה שאני סללתי את דרכי בחברה, לא אומר ששברתי תקרת זכוכית. בכלל, זה ביטוי שאני לא בעדו, זה ביטוי שרק מנציח ומקבע עוד יותר את הפערים. מה שונה אם יראו פולנייה, הונגריה, תימנייה, מרוקאית או אתיופית? מה הופך דווקא את האתיופית להיות זאת ששוברת תקרת זכוכית? כל הנשים באותה סירה וכל אחת הגיעה מנקודה מסוימת ואין ביניהן שום הבדל".
"כשישראלים ממוצא אתיופי מצליחים בארץ, גם אם הם ילידי הארץ או גדלו כאן מילדות, תמיד מנכסים את הצלחתם לאיזה פרויקט נדבני ושמים על ההצלחה הזאת זרקור כאילו זה יוצא דופן. הבעיה התחילה כבר בעליות, כששמו את האתיופים מלכתחילה בפריפריות, במקומות פחות נגישים להתפתחות. זו העדה היחידה שבעצם הצליחה 'לכבוש' רחובות ובניינים רק שלה, וכך נוצרה מעין 'אתיופיה הקטנה' ויש לזה מחיר. נוצרו שכונות שהן גטאות, פחות מפותחות משאר השכונות בעיר, פחות משקיעים בהן, יש פחות נגישות לחוגים ורק כשהאדמה רועדת או כשקורה משהו אז מתעוררים ו'מפרגנים' בעוד פרויקטים וחוגים לאתיופים בלבד. זה יוצר הרבה עמותות נדבנות, שמצד אחד אולי הן תורמות, אך מצד שני יוצרות תלות ומשמרות את הדיכוי ומדיניות נזקקות הרווחה.
– למה זה גורם, לדעתך, הבידול הזה, הגטאות האלה? "
הילדים מופקרים בשכונות, ואז זה גם גורם למה שקרה לאחרונה. גל המחאות והעימותים עם שומרי החוק – השוטרים. הנה לך תופעה: שוטר בשטח רואה ילדים משחקים ובמקום לחזק אותם, להראות להם את המדים, לעודד אותם לחלום שגם יהיו שוטרים בעתיד, הוא מכה בהם 'בשם החוק' ואחר כך אומר שהילד חסר חינוך וחסר תקנה".
הסיפור המלא יתפרסם ביום שישי ב:"צפון 1".
