בכל משפחה ניתן למצוא מכנה משותף. במשפחת אברהם ממשגב תמצאו מכנה משותף רחב עוד יותר: כל בני המשפחה חיים ונושמים את המחול בגווניו השונים. ההורים לימור ואבנר רוקדים בלהקה הבוגרת, הבנות עמית (16) ורעות (18) רוקדות יחדיו בלהקה הייצוגית של משגב והבן מתן (9) מחכה בכיליון עיניים שיגיע גילו להצטרף ללהקות. עד אז הוא מפזז ומכיר כל צעד וכל סגנון שקיבל בירושה מההורים, האחיות והסבתא ריבה שתגיע גם השנה, כמדי שנה, לפסטיבל המחול בכרמיאל.
"כל הבית נמצא בימים אלה מסביב לחזרות לקראת הפסטיבל", אומרת בחיוך האמא לימור. אמא שלי כבר שריינה לעצמה כרטיסים לפסטיבל אז בסך הכל אנחנו מוכנים". הבת רעות מוסיפה: "זו השנה השישית שלי בפסטיבל כרמיאל. אני מאוד אוהבת לרקוד בו, הוא מאוד חם ונותן ביטוי למגוון סגנונות. מעבר לזה נוצרת הכרות עם רקדנים מכל הארץ וזו גם חוויה מגבשת כלהקה שמופיעה יחד שלושה ימים ולילות".
עבור רעות זוהי רק תחילתה של החוויה. מיד לאחר הפסטיבל היא תטוס לראשונה לברזיל עם הלהקה, שנתיים לאחר שהאחות הגדולה עמית חוותה את החוויה העוצמתית. עמית מספרת, כי "ההופעה בריו דה ז'נרו מול הקהילה היהודית היתה חוויה בלתי נשכחת. משם המשכנו למופע עם כל הקהילות היהודיות מדרום אמריקה בסאו פאולו".
לימור, איך הצלחתם לאחד את כל המשפחה כך סביב הריקוד?
"אין ספק שהריקוד הוא מוטיב מרכזי אצלנו במשפחה. כולנו בתוך זה. עמית הייתה בברזיל ובקוריאה, חזרה לארץ והחלה בהכנות למופע השנתי במשגב. אבנר ואני יצאנו לפסטיבל בלנינגרד ועכשיו כולנו מתכוננים לשלושה ימים של שכרון חושים בכרמיאל".
מי אחראי לאהבה הזו לריקוד?
"גם אבנר וגם אני באנו מבתים רוקדים אבל לא רקדנו במסגרות מסודרות. כשעמית הצטרפה בכיתה ד' ללהקות זה עשה לנו חשק, ולפני שבע שנים החלטנו להצטרף ללהקה הבוגרת".
איזה ערך מוסף נותן לילדים?
"יש את הפן החברתי של שיתוף, ויתור, הדדיות ופרגון לצד החלק התחרותי של מי מקבל איזה תפקיד, והם לומדים להתמודד. הם נחשפים להמון שירים ישראלים שהיום בני הנוער שומעים פחות וכמובן שכל אחד מהם מביא עצמו לידי ביטוי באופן אישי".
רעות: "אני רוקדת מכיתה ב' במחול ובלהקות. זה הפך לחלק מהחיים וכיף לי לעשות אותו. אני מאוד מתחברת למחול המודרני כי הוא פחות מסודר ויותר חופשי. הקלאסי הרבה יותר נוקשה".
איך זה מרגיש להיות חלק ממשפחה של רקדנים?
עמית: "אני זוכרת את המופע הראשון שכולנו הופענו יחד ביום להקות. זו חוויה משפחתית מגבשת ואני שמחה שיצא לי לחוות אותה". רעות: "יש הרבה מכנה משותף ותמיד יש על מה לדבר. הרבה פעמים המופעים מתנגשים ואנחנו לא מספיקים לראות אחד את השני אבל משתדלים. אני לומדת במגמת צילום ומשמשת על תקן הצלמת המשפחתית. לאחרונה אחותי סיימה את לימודיה במגמת המחול בבית הספר ועשיתי לה בוק של כל מופע הסיום".
מתן: "רק בעוד שנתיים אני אוכל להצטרף ללהקה אבל בזכות המשפחה שלי אני מכיר את כל הצעדים של הריקודים, שר את השירים של כל הלהקות ונמצא לגמרי בתוך העניינים. השנה היו חסרים בנים וניסו להכניס אותי אבל אני עדיין צעיר. זה עובר בגנים ואני מזמזם שירים כמו 'בגלל הרוח' ו'גוונים'. אני גם משחק טניס וכאשר אני מנצח אני עושה קפיצות של ריקוד".
לימור, מה ההבדל בין הריקוד כיום לריקוד בעבר?
"אנחנו לא רוקדים ריקודי עם ובשנים האחרונות נכנסה המוסיקה הים תיכונית. בעבר, הריקודים היו סביב ההורה והדבקה הקלאסיים. בשנים האחרונות להקות עולות עם מוסיקה חדשנית ומעודכנת עם הרבה סגנונות מכל העמים, מוסיקה אירית, רגאיי. היום הריקוד פורץ גבולות ומכניס מוטיבים של פולקלור. בעיניי, זה הרבה יותר יפה".
שתי הבנות, רעות ועמית, רואות בריקוד חלק בלתי נפרד מחייהן. רעות, מדריכה בתנועת הנוער העובד ולומד, מספרת: "המון פעמים הפעילויות מתנגשות אחת עם השנייה אבל אני משתדלת לא לוותר. למשל, בדיוק בפסטיבל כרמיאל יש מחנה לנוער בתנועה אז אני יוצאת למחנה וחוזרת ליום השני של הפסטיבל. צריך כל הזמן להתגמש בין שני התחביבים האלה".
עמית, שמתגייסת בקרוב לצה"ל, מסכמת עשור של ריקוד: "זה קצת עצוב לי כי אני רוקדת מכיתה ד', זה משהו שתמיד היה ותמיד יהיה חלק מהחיים שלי. רק עכשיו סיימתי את לימודיי במגמת המחול. אני שמחה לדעת שגם עם גיוסי לצה"ל תמיד כשאחזור הביתה אפגוש את הריקוד כי המשפחה שלי ממשיכה לרקוד".
ובתוך כל זאת תתייצב שוב משפחת אברהם בהרכב מלא לפסטיבל כרמיאל ותיקח חלק במופעים השונים במשך שלושה ימים ולילות.
